רוח הקודש היא אותו אלוהים ללא קשר לזמן. לכן האופי האלוהי שלה לא משתנה לא משנה אם אנו קוראים עליה בברית הישנה או בברית החדשה. בכל אופן זה נכון שהיא פועלת בצורה שונה בברית הישנה והחדשה על ידי ההשגחה האלוהית בכדי להציל את בני האדם מחטא.

בברית הישנה אלוהים נתן את רוח הקודש לאנשי האלוהים על ידי שיטה מיוחדת כדי להגיד את דבריו, להראות את רצונו באמצעות נפלאות ולעשות את עבודתו. למשל רוח ישוע התחילה לפעול בשמשון השופט ועל ידי זה עשתה דרכו מעשים אדירים (שופטים 13:25, 14:19). במילים אחרות בזמן הברית הישנה רוח הקודש באה לאנשים נבחרים בצורה מוגבלת.

בכל אופן בזמן הברית בחדשה על ידי ציון יום השבועות כנקודת המוצא של בואה של רוח הקודש, אלוהים שלח את רוח הקודש לכל קדוש שבאמצעות אמונתו בבשורת המים והרוח קיבל מחילת חטאים, ואפשר לרוח הקודש לשכון בתוכו לתמיד.

לכן לאחר בואה של רוח הקודש בחג השבועות הראשון, כל הצדיקים שחטאיהם נמחלו באמצעות אמונתם בבשורת המים והרוח יכלו לקבל את שכינתה של רוח הקודש (מעשי השליחים 2:38). פטרוס הלך לביתו של קרניליוס הגוי שר המאה של רומא ולימד את בשורת טבילתו של ישוע ודמו על הצלב. בשעה שפטרוס סיפר על הבשורה, רוח הקודש נכנסה בכל מי ששמע את הדברים (מעשי השליחים 10:34-45). זה מוכיח שברגע שמישהו שומע ומאמין בבשורת טבילתו של ישוע וצלבו אשר ישוע הוציא לפועל, הוא מקבל את רוח הקודש כמתנה.

אלוהים גורם לרוח הקודש לשכון בכל הצדיקים אשר כל חטאיהם נמחלו על ידי אמונתם בבשורה האמיתית. רוח הקודש בברית הישנה מילאה תפקיד של הובלת האנשים לישוע המשיח ורוח הקודש בברית החדשה נושאת עדות לצדקותו של אלוהים וערבה לכך. צדקותו של אלוהים משמעותה, שישוע מחל על כל חטאי העולם באמצעות טבילתו ודמו על הצלב ורוח הקודש עומדת כערבה לבשורת הגאולה ועוזרת לכולם להאמין בה.